דת ולאום ביהדות : חלק 3

(נכתב במקור בקפה דה מרקר בסוף שנת 2010)

- לפוסט הקודם -

בעת החדשה היו יהודים שהחלו לדון בדרכים מעשיות למימוש שיבת ציון ומצד שני היו שניסו להכריז על היהדות כדת בלבד שמן הסתם מאמיניה אינם צריכים מדינה משלהם. הנסיון הכי נועז להפוך את היהדות לדת על לאומית וליתר דיוק לרב לאומית (כי לא הייתה לרפורמים כוונה ממשית להרחיב את שורות המצטרפים ליהדות) נעשה בידי היהדות הרפורמית באירופה ובארה"ב שהכריזה על אנשיה כ"גרמנים בני דת משה", "צרפתים בני דת משה" ועוד. ואם נסיון זה נכשל כשלון חרוץ אינני יודע למה פתאום יצליחו נסיונות דומים אחרים שנעשים כמו אצל קומץ יהודים הקוראים לעצמם "ערבים בני דת משה" ושמתעלמים מהכשלון של הלאומיות הערבית במקומות שונים לטשטש את ההבדלים בין ערבים בני דתות שונות. והנסיון בגרמניה למשל מוכיח שמי שמתעקש לראות ביהדות דת בלבד – אפילו לא "לאום פסיבי" כמו אצל נטורי קרתא – סופו שיתפרק מזהותו היהודית בכלל.

הרפורמים אף טענו טענה מגוחכת שמטרת הגלות והיעדר העצמאות הלאומית היא להפוך לאור לגויים ולהפיץ את האמונה באל אחד בעולם. אפשר לחשוב שהנצרות הכירה תודה ליהדות ושהנצרות, מרגע שנתבססה, לא ניסתה בכוחות עצמה להפיץ את עצמה ואפילו בכח גם בלי עזרה של היהדות או לפחות להכיר לה תודה. בקצה השני קיימים אולי כאלו הרואים עצמם יהודים בלאום בלבד, אבל לא יהודים בדת ואולי אפילו רואים עצמם חסרי דת בכלל לצד קיום שיכות לאומית אצלם. מי שמתכחש לעצם זהותו היהודית גם כזהות דתית (אפילו בלי לקיים מצוות) סופו שגם זהותו הלאומית תחדל להיות יהודית. וגם המושג "לאום ישראלי" נדון לכשלון ולו רק משום שישראל היא אומנם מדינה יהודית אך גם מורכבת מאזרחים לא יהודיים  שרובם  אינם חשים שותפות עם אזרחיה היהודיים או ממוצא יהודי. 

 גם אם הערבים בארץ יהפכו כולם ליהודים בדתם ויישארו ערבים בלאום לא ארצה שהיהודים (מבחינת לאום) יחיו במדינה שבה כולם בדתם יהודים אבל מבחינה לאומית הרוב אינו יהודי. כך שלמרות שאני טוען שיהדות זה גם דת וגם לאום (וזה בעצם לא סותר) אני בהחלט בעל השקפה לאומית-ציונית כי אני רוצה מדינה שרוב תושביה יהודיים מבחינה לאומית. וגם בכיוון ההפוך הדעה שלי דומה: אפילו אם הערבים יהפכו כולם ליהודים בלאום אבל יישארו לא יהודים בדתם (מוסלמים, נוצרים, דרוזים ועוד) אראה בהם "אחים חורגים ללאום היהודי" וכך, למרות שההשקפה הציונית שלי כביכול תבוא על סיפוקה (מדינה שהלאום של תושביה הוא יהודי) לא אראה באותם לא יהודים (מבחינה דתית) חלק אמיתי מהלאום, ואם במדינה 100% יהיו יהודים בלאום אבל חצי יהיו לא יהודים בדת, לא ארגיש שאני באמת חי במדינת לאום יהודית. רבים מהקשיים שנתקלה בהם הלאומיות הערבית נבעה מהמתחים בין הדתות השונות המרכיבות את אותו לאום ובאופן אישי, אם הייתי ערבי מוסלמי- אפילו חילוני ועם השקפה לאומית- לא הייתי רואה בערבי נוצרי "ערבי אמיתי".

אבל לא רק אלו שמנסים לדבר על אפשרות שיהדות היא (או יכולה להיות) רק דת או רק לאום נדונו לכשלון ועלולים להביא אסון. גם אלו שאינם טוענים כך אבל עדיין הם קיצוניים בתפיסתם לאחד מ-2 הכיוונים גורמים לא מעט בעיות.מצד אחד יש חרדים קיצוניים שאצלם שאיפות לאומיות פסולות מכל וכל, כולל תחת מדינת הלכה, בגלל השקפות דתיות קיצוניות והיו גם מקרים של רבנים באירופה שחששו לאבד את צאן מרעיתם אם תקום מדינה יהודית בא"י. ומצד שני אני נתקל באינטרנט לא פעם בחילונים קיצוניים המדברים כאילו הלאומיות היהודית היא מטבעה ובהכרח נוגדת את הדת. נכון שהדת בצורתה הקיצונית פוגעת בלאומיות: למשל כשקבוצות דתיות קיצוניות אינן מוכנות לשתף פעולה עם השאר במטרה לקיים עצמאות יהודית בא"י וייתכן שגם החמרות יתר בהלכה פוגעות בלאומיות היהודית- ידוע למשל שהדתיים לאומיים ערכו בין השאר "קיצוץ בשוליים" בהלכה שאולי נתחייב מהתקומה הלאומית ומה שקשור בה. אבל הדת יכולה, בפרט אצל היהודים, להוות דבק מלכד גם בזהות הלאומית שלמזלה אינה רב דתית כמו הזהות הערבית למשל.

 אגב, בהתחלה גם חלק מהחרדים היו שותפים לתנועת חובבי ציון ורק אופייה החילוני של הציונות גרם לפרישת רובם הגדול של חבריה החרדים ממנה. למרות שמי שנתן את הטון בציונות היו חילוניים זו טעות לומר שציונות בהכרח שווה חילוניות ובודאי ציונות אינה בהכרח הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה כמו שכמה מנסים לטעון. ציונות היא שאיפה להקמת מדינה יהודית עצמאית בא"י בלי קשר לרמת חופש הדת במדינה..  ובשפה פשוטה: "קודם כל נקים בית, אח"כ נחליט איך לעצב אותו". כך שלמרות התנגשויות שונות בין דתיות ולאומיות במדינת ישראל הקרע אינו הכרחי. טענה מגוחכת אחרת שנתקלתי בה מצד אלו מהחילוניים המדברים על ניגוד קיצוני בין דת ולאום היא שהכותל הוא אתר לאומי ולא דתי. לא כל מי שמדבר נגד הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה הוא "אנטי ציוני" ולא כל מי שטוען שהכותל הוא גם אתר דתי הוא אנטי לאומי. וראוי לציין שכבר ניבא הרב קוק בשעתו שרבים מאנשי השמאל שזנחו את הדת, ולא רק נהפכו ל"סתם חילוניים", יאבדו בסופו של דבר גם את שאיפותיהם הלאומיות.

ולסיום כמה מילים על הציונות הדתית. בניגוד לחרדים שכמעט כולם הסתיגו מהציונות וגם מעטים מהם הם בעלי שאיפות לאומיות אך מסתיגים מהציונות כמכשיר שנועד להשגת מטרות אלו (בגלל הרוב החילוני בציונות), הציונות הדתית התיחסה בחיוב למפעל התקומה. מענין שדווקא האוכלוסייה הדתית לאומית שבניגוד לחרדים ביקשה להחזיר לעם היהודי את ריבונותו – סוג של גאווה בקשר לזהות היהודית - דווקא היא פתוחה יותר מהחרדים לקבלת  השפעות זרות ומה שנקרא "התרבות הכללית" ודווקא היא ערכה "קיצוץ בשוליים" במצוות (לעומת פרשנות חרדית צמחמירה יותר). ואולי - כמו בתקופות קדומות שדובר עליהן בשני הפוסטים הקודמים (1) (2) - דתיות ולאומיות באות אחת על חשבון השנייה. אומנם התפתח גם זרם חרד"לי המקפיד יותר במצוות וגם יותר מסוגר כלפי התרבות הכללית ועם זאת נשאר לאומי בהשקפותיו ואפילו לאומני..... גם הקרע שבין חלק מהדתיים לאומיים לבין המדינה אינו נובע מהפיכתם לבעלי השקפה לא לאומית או אנטי לאומיות, בניגוד למה שאולי מנסים לטעון חלק מאותם חילוניים קיצוניים הנזכרים, אלא בגלל אכזבה ממדינת ישראל ומה שמתפרש כיחסה כלפי הציבור הדתי לאומי.