דת ולאום ביהדות : חלק 2

(נכתב במקור בקפה דה מרקר בסוף שנת 2010)

תקופת הזוהר הבאה  בתולדות עם ישראל (לאחר אלו אשר צוינו בפוסט הקודם) הייתה רק בתקופת החשמונאים שפרצה עם מרד המכבים. מלכתחילה היו בתקופת החשמונאים בין יהודים שניתן היה להגדיר "דתיים" כאלו שהסתפקו רק בהשגת החירות הדתית ללא שאיפות לאומיות וזאת לאחר מאות שנים שהתרגלו לכך שיהודה הייתה משועבדת למעצמות זרות  וגבולותיה מצומצמים ביותר. ואילו אחרים - חלקם דתיים וחלקם אפילו דתיים מאד (בדומה לחרד"לים היום) וחלקם יחסית פחות דתיים (לא הייתה אז חילוניות של ממש...) - כן היו מעונינים להמשיך גם בהשגת מטרות לאומיות ומאות שנות שעבוד לא כיבתה אצלם את שאיפות העצמאות. היו כמובן כאלו שהיו גם מתיוונים ולא רצו חירות דתית וגם לא רצו עצמאות לאומית.  

סביר שעם ההתקדמות בהשגת העצמאות הלאומית והרחבת הגבולות יותר ויותר אנשים היו מעונינים גם במטרות לאומיות. ואולם, משלב מסוים מלכי החשמונאים, שהשיגו הישגים לאומיים החלו במקביל ובאופן אולי פרדוכסלי (ואולי לא) להתנהג בעצמם באופן הלניסטי- דבר שהתבטא בשימוש בשמות יווניים וגינונים הלניסטיים שונים. הדבר הביא חלקממה שאפשר לקרוא "הדתיים של אז"  להסתיג מבית החשמונאים ומההישגים הלאומיים ולו רק שתישמר הייחודיות הדתית של העם. הדברים הגיעו לשיאם בימי אלכסנדר ינאי שגם הוא כנראה לא היה טלית שכולה תכלת מבחינת שמירה על הרמוניה בעם בעניני דת, למרות ההערכה האישית והכנה שלי אליו כמלך שהביא את יהודה לשיא גדולתה - גדולה שנשתמרה גם בימי אשתו ויורשתו המלכה שלומציון.

ההסתיגות מאלכסנדר ינאי הביאה בשיאה חלק מהפרושים לתמוך בכוחות זרים במלחמה נגד ינאי (אפילו במחיר אובדן עצמאות לאומית) וגם ינאי מצידו לא בחל תמיד בגיוס כוחות זרים לצורך דיכוי פנימי. ינאי עצמו בסוף ימיו הכיר במשגים שעשה ובהתאם למה שציווה את שלומציון, שלומציון הצליחה בימיה להיות "גם דתייה וגם לאומית" ואולי זו דוגמא שהתנגשות בין דתיות ולאומיות אינה הכרחית אם רק האנשים הנכונים מגיעים לעמדות כח והשפעה. אולי זה לא מקרה שאלכסנדר יונתן ינאי נודע בעיקר בשמו היווני ושלומציון אלכסנדרה נודעה בעיקר בשמה העברי. אחרי מות שלומציון פרצו מריבות בין בניה שהביאו לקץ העצמאות (אם כי הכיבוש הרומאי היה רק שאלה של זמן...). 

יצוין בקשר לתקופת החשמונאים כי חג חנוכה נקבע לזכר טיהור בית המקדש מעבודת האלילים (עניין דתי) אך גם הפך להיות חג שנקבע לזכר העצמאות הלאומית והרחבת הגבולות של יהודה שהשיגו החשמונאים עם הזמן. אחרי כשלונות המרידות ברומאים חז"ל החליטו להצניע את הצדדים הלאומיים של החג כדי לא לגרום לרצון למרוד מרידות חסרות סיכוי נגד הרומאים. 

אחרי חורבן בית שני וכשלון מרד בר כוכבא הדת היהודית לא הפכה לרב לאומית, אך ניכרה במשך הזמן החלשה של שאיפות לאומיות. בין השאר הדבר התבטא בהחלשת אופיו הלאומי של חג החנוכה שצויין קודם לכן גם לזכר טיהור המקדש מעבודת אלילים וגם לזכר נצחון החשמונאים והחזרת העצמאות ליהודה. טשטוש הצד הלאומי של חנוכה נבע מרצון למנוע נסיונות מרידה חוזרים ברומי כמו אלו שהסתימו בכשלון. ויש האומרים שרק לאחר טשטוש הצד הלאומי הומצא נס פך השמן כדי שיישאר על מה לחגוג. טשטוש זה נשאר במשך הגלות ורק עם הציונות חזרו לציין גם את אופיו הלאומי של החג, כשאצל רוב החרדים - בהתאם להשקפתם הלא לאומית- עד היום כמעט אין אזכור לצד הלאומי של החג. 

ולמרות שאיפות לאומיות לעתיד לבוא החלה להתפתח גישה של פסיביות לאומית וויתור על שאיפות לאומיות גם כאשר הנסיבות איפשרו אולי הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל, כמו למשל בעת שקיעת מעצמות ששלטו בארץ. גם מצוות יישוב ארץ ישראל הפכה בעיקר לדתית ולא למבטאת שאיפות לאומיות. במיוחד בלט בדבריו רבי סעדיה גאון שאמר "אין ישראל אומה אלא בתורותיה". למרות שהדת והלאומיות אינן בהכרח סותרות ומוציאות זו מזו , ככל שהתרחקו מהשאיפות הלאומיות כן ההלכה הלכה והחמירה – תופעה שהייתה כבר בתקופת עזרא ונחמיה בה התחילו להקפיד יותר על הייחודיות הדתית של עם ישראל לצד ויתור על שאיפות לאומיות והשלמה עם שלטון זר בארץ. המשך בפוסט הבא.