דעתי על דברים כ"ח - פרשת כי תבוא : חלק 1

(נכתב במקור בקפה דה מרקר בשנת 2011)

אחד הפרקים הכי מרתקים אותי בחמשת חומשי התורה ובתנ"ך בכלל הוא פרק כ"ח שבספר דברים, המהווה חלק מפרשת השבוע - פרשת "כי תבוא". המיוחד שבפרק זה הוא דגש ופירוט על השכר שיבוא על העם אם ילך בדרכי ה', אבל בעיקר העונשים שיבואו עליו אם יסטה מהם והמפורטים בפרטי פרטים. הפרשה מעלה שאלות שונות כמו שכר ועונש, המשמעות של "אתה בחרתנו" האם עם ישראל "חתם" עם אלוהים (אם הוא קיים) על "חוזה הוגן" או "חוזה מקפח ודרקוני" והאם מחבר הפרק היה בעל כושר נבואי ואולי היה אדם עם מזג אלים עד כדי מסוכנות לחברה (בגלל ריבוי איומים נוראיים שכתב) או שבעצמו היה רדוף פחדים שגרמו לו לכתוב נבואות אלו על כל חומרותיהן, נבואות שאומנם התגשמו בעיקר לאחר שכבר נחתם סופית פרק זה בתנ"ך.הן השכר והן העונש הם בעיקר בעלי אופי גשמי וקשורים בנושאים כמו בריאות, כלכלה, מצב מדיני וכו'. גם פסוקים כמו "והיית משוגע ממראה עיניך" (שם, 34) שהם נפשיים מהווים חלק מעונשים גשמיים - הן בגלל שאין לזלזל בסבל נפשי והן בגלל שהם מוצגים כפועל יוצא של המצב באותם תחומים גשמיים.

 

בדומה למה שכמעט תמיד מאפין את התנ"ך (למעט אולי ספר איוב) אין כאן שכר ועונש במובנים כמו "שכר מצווה מצווה" - רעיון שהתפתח בעיקר כמה מאות שנים אחרי חתימת התנ"ך. האם מחבר הפרק היה בעל כושר נבואי? אומנם קיים סיכוי לא קטן שפרק זה נכתב או נערך סופית לאחר חורבן בית ראשון והיציאה לגלות בבל ולכן, אנו רואים בנבואות שבפרק תיאורים רבים שאכן התגשמו עם חורבן הבית הראשון וגלות בבל כמו פגעי טבע שונים שהיו בארץ השוממה, תבוסות מדיניות, מסירת שטחים בהם עם ישראל ישב לידי עמים אחרים והגלייה . עם זאת, הנבואות התגשמו במלוא החומרה רק ב"גלות אדום", אותה גלות ארוכה שלאחר חורבן בית שני. נכון שגם בגלות בבל יהודים קוננו על הגלות כמו בתפילה "על נהרות בבל" והרגישו צער, אבל רק בגלות אדום התגשמו במלוא החומרה נבואות שונות שנכתבו בדברים כ"ח. ולא חסרות דוגמאות לכך:

 

1) "וֶהֱפִיצְךָ יְ־הֹוָ־ה בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱ־לֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן" (שם, פסוק 64). הפיזור "מקצה ארץ עד קצהו" התקיים בעיקר ב"גלות אדום".

2) "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְ־הֹוָ־ה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ" (שם, פסוק 65). כמו שידוע לנו, בגלות בבל לא הייתה כזו תחושת חוסר מנוח כמו בגלות אדום.

3) "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ:" (שם, 66). מיותר לומר מתי בעיקר זה התקיים.

4) "הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה:מד. הוּא יַלְוְךָ וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב:" (שם, 43-44). נבואה שהתגשמה בארץ בעיקר מתקופת הנציבים הרומאיים ואילך (בכל אופן לאחר חתימת התנ"ך) כשיהודים בארץ היו נתונים לעיתים קרובות ליחס מפלה לרעה לעומת עמים אחרים.

5) "וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְנַהֶגְךָ יְ־הֹוָ־ה שָׁמָּה:" (שם, 37). גם כן מיותר לציין מתי בעיקר זה התקיים.

6) "בניך ובנתיך נתנים לעם אחר ועיניך ראות וכלות אליהם כל־היום ואין לאל ידך׃" (שם, 32). האם כאן הכוונה רק לאלו שנלקחו כשבויים בעת חורבן בית ראשון? או אולי הכוונה היא לאלו שנאלצו להתאסלם ובעיקר אלו שנאלצו להתנצר?

7) גם הפסוק (שם, 62-63) הבא נתקיים בעיקר בתקופת גלות אדום. "ונשׁארתם במתי מעט תחת אשׁר הייתם ככוכבי השׁמים לרב כי־לא שׁמעת בקול יהוה אלהיך׃   והיה כאשׁר־שׂשׂ יהוה עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישׂישׂ יהוה עליכם להאביד אתכם ולהשׁמיד אתכם ונסחתם מעל האדמה אשׁר־אתה בא־שׁמה לרשׁתה׃"

 

בולטת במיוחד העובדה שהפסוקים המוקדשים לשכר, במקרה של עשיית הישר בעיני ה', הן רק  13-14 במספר לעומת 54-55 פסוקים (החל מפסוק 15) המדברים על העונשים שיבואו על העם במקרה של הפרת המצוות. כבר העיר פעם על כך אריה סתיו, עורך המגזין "נתיב" של מרכז אריאל, ושאינו חשוד בעוינות לדת ודווקא מתוך איכפתיות לגבי העם, כי היחס בין מספר הפסוקים אכן משקף את היחסיות בתולדות עם ישראל [בין השכר שקיבל בתולדותיו לבין העונשים שקיבל] . ולדעתי היחס היחס של הסבל של עם ישראל לעומת תקופות השגשוג במובנים שציינתי בתחילת הפוסט, בעיקר במובן המדיני, הוא אפילו עוד יותר גבוה מהיחס של 55 לעומת 13.

 

אני בספק רב אם אפשר להשוות איזשהו עם מבין עמי קדם מבחינת נכונות לרצות את האלים ומבחינת תיאורי העונשים, בעיקר הקולקטיביים, שיבואו עליו אם לא יקיים את המצוות. אני בספק אם יש איזשהו עם בין עמי קדם שבספרות שלו ישנם איומים עתידיים של הגליה ותבוסות מדיניות באותה מידה שיש אצלנו. ואולי זה חלק ממגמה כללית שהייתה לעם ישראל עוד בימי קדם שלא לתת לעצמו "ציונים גבוהים מדיי". למשל, ספר מלכים שבו רוב המלכים מתוארים כמי שעשו הרע בעיני ה' שונה מספרות המזרח הקדום המאופינת בהערצה למלכים שלפעמים נחשבו בעצמם לאלים. עוד על המשמעויות של פרשה זו בחלק הבא.